<h1>עשרת הדברות לבעל העיטור הלכ' מצה ח"א</h1>
<h2>דף כז.</h2>
תניא (פסחים מ"ח.) ר' אומר הלכה כר"א ור' יצחק אמר הלכה כבן בתירא. וקי"ל הלכה כר' מחבירו וכתב רבי' אלפסי ז"ל ועוד הא דר"א שייכא בהא אחריתא דר"א דאמר אף הרודה לסל הסל מצרפן לחלה וכבר פסק שמואל הלכה כר"א ואפי' (בענין) [כעכין] שאין נושכת זא"ז הסל מצרפן לחלה, אלא מיהו הנ"מ בא"י דחלה דאורייתא וטמאה לא חזיא לא לכהן גדול ולא לכהן קטן אלא שריפה, אבל חלת חו"ל דרבנן קורא לה שם ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל (בכורות כ"ז.) אין חלת חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א. ומדברי רבותינו, הא דשמואל בחלת האור מיירי, דאי בחלת כהן מתניתין היא דתנן (חלה פ"ד מ"ח) ג' ארצות לחלה מא"י עד כזיב [שהחזיקו בה עולי בבל] חלה אחת (בה עולי רגלים) מכזיב עד הנהר [שהחזיקו בה עולי מצרים] ב' חלות. של אור יש לה שיעור של כהן אין לה שיעור [מן הנהר ועד אמנה ולפנים] שלא החזיקו בהן לא אלו ולא אלו [ב' חלות וכו'] וטבול יום אוכלן ר' יוסי אומר א"צ טבילה ואסורין לזבין ולנדות וליולדת. ירושלמי מכזיב עד הנהר של אור יש לה שיעור שהוא דבר תורה. כלומר שהחזיקו בהן עולי מצרים של כהן אין לה שיעור מד"ס יפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טהורה שנשרפת יפריש לכהן ולא יפריש לאור שלא יהא אומרים תרומה טמאה נאכלת מתוך שהיא בא לכהן הוא נשאל מטור אמנה ולפנים זו"ז מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת ולא לרבות בנשרפת וש"מ בח"ל שניהם מד"ס וחלה של כהן טבול יום אוכלן ולר' יוסי אפי' טבילה ל"צ ובעל קרי אוכלה אבל לזבין ולמי שטומאה יוצאה עליו מגופו אסור אפי' לר' יוסי [אלא] בטבילה, וה"ג בירושלמי אסורין לזבין ולזבות וכו' אף ר"י מודה בה, חומר בדבר שטומאה יוצאה עליו מגופו ולא (כבערב) [בעי הערב] שמש. והלכך הא דאמר שמואל, בחלת האור מיירי. והיינו דגרסי' (בכורות שם) אמר רבא הקצה חלה ואכיל לה כהן קטן שקליה בריש מריה ושדיא בנורא והדר מפריש אחרינ' כדי שלא תשתכח תורת חלה ואכיל ליה אפי' (כ"ג) [כהן גדול] והיינו דאיכא בין חלת האור ובין חלת כהן דאילו חלת האור לא אכיל ליה אלא כהן קטן דאינו ראוי לטומאה דקטן אוכל נבלות הוא וכיון דמדרבנן הוא ספינן ליה, אבל גדול שטומאה ראוי לצאת מגופו אעפ"י שהוא טהור אינו אוכלה לעולם אבל חלת כהן אפי' כ"ג בטבילה נמי שאין לו טומאה יוצאה עליו מגופו ולזבין וזבות נדות וליולדת ולמי שטומאה יוצאה עליו מגופו מותר (בהערב) [בלא הערב] שמש והיינו דקאמר הרב אלפסי ז"ל דאכיל ליה כהן קטן, אבל גדול אפי' בטבילה אסור. ומיהו מסתברא כדקי"ל (בכורות שם) תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש אפילו איכא קטן ואינו קורא לה שם עד מוצאי יום טוב. ומסתברא דשמואל עד שיטבול קאמר ואחר טבילה מותר וצ"ע. ולפי שראיתי מנהג פרבינציא מימות אבותם שלא היו מפרישין חלה אלא בפסח, שמא עשו אותה כתרומה ומעשר שרבותינו הראשונים היו אוכלין חוליהן בטהרה אחר חורבן והיו מפרישין חלותיהן בטהרה והיו נוהגין שמטה ויובל, ומנהגם כרבותינו שבא"י, ועכשיו בטלה טהרה ממנו ובטלו תרומות ומעשרות בח"ל ובטלה חלת ח"ל. ומקרוב התחילו להפריש, כי אני ראיתי שאין מפרישין אלא בפסח, ומברכין עליה זמן. וגרסי' בירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום ומאן אינון רובים תרגמוניא. והם שהיו אוכלין חוליהן בטהרה היו מפרישים אבל אנו האיך נפריש שמא יאמרו תרומה טמאה נאכלת לכהן ומשבטלה חלת כהן נתבטלה חלת האור כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת. ותניא גבי חלת ע"ה (גיטין ס"ב.) אין עושין חלת ע"ה בטהרה אבל עושה עיסת חולין בטהרה ונוטל ממנה כדי חלה ומניחה בכפישא או באנחיתא. וכתב רבי' יצחק אבן גיאות ז"ל כל ישראל בשאר ימות השנה נוטל חלה ושורפה ועליה מברכת ואחריה מפריש חלה ונותנה לכהן וביו"ט שאסור לשורפה אופה (בריצ"ג שלפנינו ליכא תיבת "אופה") ונותנה לכהן שלא יצאה עליו טומאה מגופו ואם לאו מניחו עד מוצאי יו"ט ושורפה. צרפתי. כ"ג שטבל לקריו והעריב שמשו (ה"ת) [ה"ה] ככהן קטן ואי ליכא כהן קטן א"נ איכא כהן קטן ואין רוצה לקבל וא"נ ליכא כהן גדול שירצה לטבול א"צ להפריש אלא אחת וחלת כהן גדול בימי טומאתו וכל נדה שגזרנו בח"ל אטו א"י אינו אלא בקרובי א"י כדאיתא בירושלמי (עי' שביעית פ"ו ה"א) ומצרים שהיא קרובה עשאוה כא"י למעשר שני כדי שיסמכו עליהן בשביעית אף עמון ומואב שהם קרובים ובע"ז (כ"א.) אפי' למ"ד כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש החמירו בסוריא שהיא קרובה. וגרסינן בבכורות (כ"ז.) טמא מת טמא שרץ טובל ואוכל בתרומת ח"ל ודינן כטבול יום בעלמא הן ולית הלכתא כותייהו ושריא. וע"כ לא נהגו לעשר בשדות וה"ה לחלה לא נהגו באלו הארצות. וגרסי' במסכת (שבת) [מנחות] (ע'.) ה' דברים חייבים בחלה. החיטה והשעורה והכוסמת שיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין ומצרפן זב"ז. ומקשינן בירושלמי מהא דתנן (ריש חלה) התם החטים אינן מצטרפין עם הכל חוץ מן (החיטה) [הכוסמין וכו'] ומשנינן כאן בנשיך כאן בבליל, עירב ובלל הקמחים מצרפן, השיכן זב"ז שעושה עיסה מכל אחת ואחת [אין] מצרפן [וכו'] חוץ מן החטים. ואלו שקורין אבוניי"ש המעורב בין החטים בבליל מצרפן וא"צ לברר בשביל חטה.
